תמיד לא תמיד

היינו זוג די חמוד

הוא תמיד היה שוכב עם הראש מעט מורם כדי שאני אנשק אותו, מספיק מורם כדי שהוא יצטרך לאמץ את שרירי הבטן שלו. היינו מתנשקים שעות והוא היה מתאמץ בשבילי כמה שעות שרק רציתי. בדרך כלל הייתי מנסה להשכיב לו את הראש מעט אחורה כדי שלא יתאמץ כל כך אבל בכל פעם הוא היה מרים אותו מחדש.
ככה היה תמיד, כל פעם מחדש הוא היה מתאמץ במיוחד בשבילי ותמיד הערכתי את זה בלב, זה מהדברים הקטנים שאני הערכתי בו, יחד עם החיוך התמידי שלו וזה שהוא תמיד היה מחבק אותי חיבוק משכיח. החיבוק היה משכיח את הדברים האחרים בעולם והיה משאיר אותי עם כאב גב קטן כי הוא נורא גבוה.

אבל עם הזמן היו דברים שנשכחו וזה בסדר, אבל זה כבר לא אותו דבר ואיתו הרגשתי שאהבה כן יכולה להשאר לנצח ואולי אפילו שאהבה מנצחת הכל. אבל היא לא מנצחת הכל. היא לא מנצחת עייפות, היא לא מנצחת את המרחק העצום שהיה בינינו. בשבילי היא לא ניצחה, אני מאמינה שנלחמתי מספיק עבורה.
נורא רציתי שהיא תנצח אני בטוחה שאם הוא היה מבין אותי הוא היה רוצה גם, אבל לפעמים מפסידים בקרב וגם זה בסדר, להפסיד בקרב שאתה התחלת.

הוא לא אוהב אותי כמו שאני רוצה

לפעמים, הוא לא אוהב אותי כמו שאני רוצה.
הוא לא עונה לי מיד בטלפון, הוא לא תמיד אומר לי שהוא מתגעגע אליי בחזרה ולפעמים הוא גם לא עונה בכלל.
אבל לי נמאס לומר לו שאני לא תמיד מרגישה אהובה, וזה בגלל שבאמת קשה להאכיל את המפלצת הקטנה הזו שדורשת אהבה.
אני מרגישה לפעמים שהאהבה הזו איננה מאוזנת וכי המפלצת הקטנה שלו כבר שבעה מהאהבה שלי, שאני מאכילה אותה יותר מידי.

באוטובוס לונדוני עם אחותי

כשאני לא מרגישה נאהבת על ידו אני כועסת. אני כועסת עליו בלי שהוא מבין למה (נמאס לי לומר לו שאני לא מרגישה נאהבת) אני כועסת על האנשים סביבי, אני נעצבת ולא רוצה לתקשר עם אף אחד. ככה זה, ואני חוששת שזה לא ניתן לשינוי. אני מעדיפה להסתגר בחדרי ולשמוע מוזיקה או לקרוא ספר.

לאחרונה למדתי לשלוט מעט יותר בכעסים שלי וזאת משום שטסתי ללונדון עם משפחתי. בחו''ל ניתנת ההרגשה שאסור לכעוס ושכל הכעסים יכולים להדחות לארץ.
כי עכשיו אנחנו בחו"ל וזה מיוחד וכשאנחנו בארץ זה רגיל ואין רגעים מיוחדים שאנחנו עלולים לפספס.
כל מה שלמדתי זה לספור. לספור עד 10 עד 20 עד 100. לספור. לבכות תוך כדי ספירה אבל לספור. אני לא אשקר, איבדתי את הספירה כמה פעמים אבל אני גאה בעצמי שברוב המקרים שלטתי בעצמי ועצם זה שהמשפחה שלי תקרא את זה ולא תבין מתי בדיוק זה קרה זה אומר שהצלחתי לשמור על קור רוח.

יוש

אז אחרי שפרסמתי פה את מה שכתבתי ליובל לכבוד חגיגות השנתיים וחצי שלנו אני רוצה קצת לספר עליו.
קצת איך הכרנו, קצת איך אנחנו עכשיו ומה היה קודם.

אז באופן טכני הכרנו לראשונה בטיול שנתי בכיתה י' איפשהו במגדלי דוד. "באופן טכני" כי אני ממש לא זוכרת את זה לעומת יובל שהוא זוכר.
בראייתי הכרנו לראשונה בשיעור מעבדה בביולוגיה. המורה רויטל ציוותה אותנו יחד, כל מה שעבר לי בראש באותו הרגע זה רק לא עם החננות מקדימה. באופן מפתיע במיוחד, באותו שיעור מעבדה ממש נהננו (זה מה שהבנתי ממנו) מה שעורר את תשומת ליבו המיוחדת (כי יש תשומת לב רגילה כמו להקשיב למשהו ויש תשומת לב מיוחד להקשיב למשהו שהוא מעניין אותך פיצוצים ) זה זה שזרמתי איתו על איזה רעיון שהוא הציע: לתלוש לו שערה ולשים אותה תחת המיקרוסקופ שהיה לנו שיעור עליו. אחרי זה הוא אמר שהוא ישמח לעשות איתי את המעבדות הבאות. אני זוכרת שביום שישי שלאחר מכן היה שיעור עם המורה השנייה לביולוגיה איילת בו יובל הציק לי כל השיעור. בסוף השיעור הוא שאל אם הוא יכול את הטלפון שלי, המכשיר. בדיוק עברתי פיגוע פייסבוק קשה מטעם חברתי שחר ככה שקצת חששתי ואז הוא אמר אל תדאגי את יכולה את הטלפון שלי אני פשוט רוצה להתקשר למספר שלי מהטלפון שלך. אחרי זה יצאנו מהכיתה והוא שאל איפה אני גרה עניתי את האיזור שלי והוא הצהיר על האיזור שלו. ואז הוא התחיל ללכת אחריי לשער שלי שזה קצת מצחיק כי הבית שלו בכיוון השער בשני. החמוד הזה היה פשוט קצת מבולבל.

העניין היה שסתיו חברה שלי ממש לא אהבה אותו (עד היום אני לא כל כך יודעת למה אבל זה לא משנה כי היא שינתה את היחס אליו באופן שגרם לי להיות גאה בה). העניין גרם לי קצת לדחות אותו מעליי ולהסתכל על כל דבר שהוא עושה באופן מוזר. ואז יום אחד הוא החליט שאנחנו לומדים יחד למבחן בביולוגיה אצלי בבית. אני שונאת לארח והוא פשוט קבע את זה! מרוב שהייתי מופתעת פשוט הסכמתי. מיה וסתיו ניסו למנוע את המפגש הזה, אבל הייתי סקרנית לראות מה יקרה במפגש עם יובל ככה שזה פשוט קרה. באותו יום של הקביעה הוא לקח אותי הביתה באוטו שלו והוא הבטיח לי שבפעם הבאה שהוא יסיע אותי זה יהיה בטיול שטח.

בפגישה הזאת למדנו וגם קצת הכרנו אחד את השנייה. השאלה שאני הכי זוכרת היא "איזה מוזיקה את שומעת?" שכן באותו הזמן שמעתי מטאל לייט, דבר שהשאיר עליו רושם טוב לגמרי בטעות.
נהנתי בפגישה הזאת, לא ידעתי מה אני מרגישה כלפיו אבל ידעתי שהוא יהיה חבר טוב שלי בדרך כלשהי.
במבחן ההוא מסתבר שלמדנו בבית שלי את החומר למבחן הבא. כלומר בסיכום היה את החומר למבחן ואת החומר למבחן הבא והתרכזנו בלמידה של חומר שאנחנו לא יודעים כי חשבנו שאנחנו לא יודעים אותו בגלל שלא הקשבנו או משהו. וככה קיבלתי 67. אמרתי לו שאני בחיים לא לומדת איתו יותר למבחנים.
אחרי זה הייתה תקופה (אני לא אשכח אותה כי היא כאבה לי במיוחד) שהוא פשוט לא דיבר איתי. הוא לא התייחס אליי במסדרון בבית הספר ולא כשעברתי לידו בקפיטריה. אני לא יודעת למה זה קרה או מה עשיתי שזה קרה כי הוא טוען שהוא לא זוכר שזה קרה. פעם אחת ממש ניפנפתי לו לשלום והוא התעלם. אז פשוט חיכיתי שהוא ישים לב אליי בזמנו הפנוי.

אחרי זה היה מבחן נוסף בביולוגיה. הוא טען שהוא חייב לפצות אותי על הציון שקיבלנו במבחן הקודם (הוא קיבל 76 אם אני לא טועה) סירבתי בנימוס אבל בסוף הסכמתי. אני לא זוכרת כמה קיבלתי במבחן ההוא אבל אני יודעת שאחרי נפגשנו עוד ואחרי כמה פגישות הפסקנו להעמיד פנים שאנחנו נפגשים כדי ללמוד והתחלנו להפגש כדי להכיר.
מקום המפגש האהוב עלינו היה ים, אבל ים בחורף. חול קר זה דבר נפלא. בחורף, חוף הים לא לח ויש רוח קרירה וכיפית.

הנקודה הבאה היא הנשיקה הראשונה שלנו שקרתה סתם ככה ביום בהיר אחד כשהייתי אצלנו בבית. שכבנו על הגב אחד ליד השני במיטה שלו. הוא התקרב אליי ושאל אותי אם הוא יכול לשאול אותי שאלה עניתי לו "כן בטח זה הבית שלך תעשה מה שאתה רוצה." ושאל אותי "את יכולה להסתובב שנייה?" הסתובבתי אליו והוא נישק אותי. אני באותו זמן הייתי קצת מבולבלת ואמרתי לו שאני מצטערת ושזה לא מה שהתכוונתי אליו.

יום תעודות המחצית הגיעו והגעתי אליו אחרי זה, באותו היום הבנתי כבר מה אני רוצה ונישקתי אותו מיוזמתי.
מאז אנחנו יחד- שנתיים וחצי.

חשוב לי להגיד שהוא אדם נהדר. אולי הוא וזמנים אלה לא החברים הכי טובים ולפעמים אני מבינה את ההבנה שנשים מתבגרות מהר יותר מגברים בגללו והוא חוזר מהצבא פעם באף פעם וגם אז הוא עייף והוא יכול לאכול הכל ולא להשמין, אבל הוא גורם לי להיות מאושרת. הוא מדגיש את הייחוד שלי כ"מאיה לבני". אני אוהבת בו את הפרטים הקטנים. אני כל כך אוהבת אותו שלאט לאט אנחנו נהיים קצת בנאדם אחד. הוכחה: יש לו נקודת חן שאני מאוד אוהבת (בהגזמה) כל כך אוהבת שגדלה לי אחת באותו המקום (אם מסתכלים כמו בהשתקפות של מראה).

בזוגיות הזאת למדתי המון דברים, עברתי טלטלות עם עצמי, עברתי טלטלות איתו, עברנו המון דברים ביחד, את הריבים שלנו, את התלונות שלנו, את הסרטן שלי, את הפאקים אחד של השני, את הפרידה שלנו לשבוע, עברנו יחד תקופות של לחץ, של חופש, של געגועים.
עברנו חוויות שאיימו לפריד ביננו.

אבל בכל זאת אנחנו בוחרים בזוגיות שלנו כל יום מחדש, כל שעה מחדש,כל דקה וכל שנייה. אנחנו נלחמים בבעיות כי אנחנו יודעים שזה שווה את זה, כי יש למה להלחם. עשינו דרך לא פשוטה כדי להגיע להיות בני הזוג שאנחנו היום.

אני טיפוס של מערכות יחסים ארוכות כי זו דרך החיים שאני אוהבת. זוגיות זה לא רק כיף ותותים, אם זה ככה סימן שלא נפתחתם זה לזו עדיין באופן שהוא כמעט מלא (אם כן אז סחתיין ודברו איתי עוד חצי שנה \ תזמינו אותי לחתונה שלכם). מבחינתי זוגיות זאת עבודה, מן פרוייקט אינסופי מלא ברגשות וחוויות לפעמים זה כיף ולפעמים זה קשה בטירוף.

בן הזוג שלי לא עושה לי עבודה קלה ואני לא עושה לו הנחות בכלל (יובל לגמרי יעיד על זה אם תשאלו אותו) אבל אנחנו מכילים אחד את השנייה ונותנים מקום אחד לשנייה.

זה פוסט שהוא בעיקר לעצמי, לזיכרון הפרטי שלי. מי שקורא את זה יכול לחשוב שזה סתם קיצ'י או שהוא יכול לראות את זה כסיפור דוקו.

יוש, אני לגמרי אוהבת אותך
זאת שיפה בדרך שלך.

שנתיים וחצי

בגיוס שלו 28.7.15

שאלת אותי אם אני חושבת שאנחנו נתחתן.
עניתי שאני לא יודעת.

מצד אחד, אני באמת לא יודעת כי אני לא קוראת עתידות, אני באמת לא יודעת מתי משהו ישתבש לחלוטין.
מצד שני אנחנו התגברנו על הרבה תקופות גרועות ביחסים שלנו, אכלנו חרא אחד מהשניה והחלטנו בסוף שאנחנו עוד אוהבים, שזו הזוגיות שאנחנו רוצים.

שנתיים וחצי אנחנו בוחרים בזוגיות שלנו. 

למדתי בזוגיות הזאת, שבני הזוג לא תמיד אוהבים באותה המידה, אם בכלל. דבר שרציתי להאמין בו, אבל למדתי שכל אחד אוהב בדרך שלו, ואת הדרך שלך אני אוהבת.
למדתי איך לפתוח מולך נושאים רגישים ולמדתי שלכל בן זוג דרך משלו לתת ולקבל דברים ולא תמיד זה יהיה בדרך שאני רוצה, כמו ביקורת או אפילו חיבוק.
למדתי מהי אהבה ללא תנאים ומהי אהבה עם תנאים ולמדתי שאהבה משתנה כי בני האדם בתוכה משתנים ושזה בסדר, כי אני אוהבת אותך בגלל שאתה אתה. בגלל שאתה מצחיק אותי ושאתה מנשק לי את היד כמו לנסיכה, בגלל שאתה מלא בנקודות חן ובגלל שאתה משתדל להגיע בזמן ובכל זאת לובש את החולצה "sorry I'm late", בגלל שאנחנו חושבים קצת אותו הדבר אבל לכל אחד יש גם דעה משלו, בגלל שאני יכולה לומר שאתה בחודש שלישי למרות שאתה בתת משקל. בגלל שלי מותר הכל ולך..לא.
בגלל שאתה אומר לי שאני יפה ושאתה יכול לקלוט במבט שלי שאני אוהבת אותך.

וזהו, ככה בחרתי לסכם שנתיים וחצי.

אאא

התמכרות

אז יש לי ווידוי הוא נשמע רציני אבל הוא באמת לא.

בכל תקופה אני מתמכרת למאכל מסויים, אני מסוגלת להתקיים ממנו ואז אחרי בערך תקופה של חודש אני לא מסוגלת לראות אותו יותר... פעם זה היה אבוקדו, מאכל ששנאתי לחלוטין, היה מאק אנד צ'יז, היה בייקון , ועכשיו סלט קיסר.
אני הולכת למוזס ומזמינה סלט וזה הכי לא אני, אני הכי זוללת המבורגר ולא מתביישת ממי שאני אוכלת מולו.

כל סיפור הסלט הזה הכניס אותי לסרטים. כל זה רק בגלל שהסטיגמה המטומטמת שסלט במסעדות מזמינות רק בנות שמפריע להם המשקל גוף שלהם ואני נשבעת שזה רק בגלל שהתמכרתי לזה, עוד כמה שבועות אחזור לעצמי....

אבל בתכלס ממש לא אכפת לי מה יחשבו עליי המלצרים או האנשים מסביב. אם אני שמנה בעיניהם הם יכולים לקפוץ לי.
את השלב הזה בחיי עברתי. זו מסוכה קשה ויש אנשים רבים שלא מצליחים לעבור אותה.

מי יודע אולי ההתמכרות הבאה שלי תהיה עוגת שוקולד...

התמודדות

טוב אז הנה אני כאן שוב בשעה קצת יותר נורמלית.
הסתכלתי על הפתק הקטן שהשארתי בפוסט הקודם והפוסט הזה יעסוק באימוץ. קצת אימוץ קצת התמודדות וקצת גזענות.
אז כמו שאתם רואים (ואי אפשר לטעות, לעומת אחותי שהיא ברזילאית וטוענת שאנשים שואלים אותה אם היא אסייתית), אני אסייתית. אומצתי בגיל 3 חודשים מויאטנם- ארץ הטיולים אחרי צבא. כל מי שהיה שם אומר שהויאטנמים לא נחמדים ואז אני אומרת שעכשיו אני בטוחה שאני ויאטנמית. סתם.. לא סתם זה די נכון אבל אני מעדיפה שתחשבו שאני אדם נחמד.

כל חיי חייתי חיים שונים משל חבריי הלא מאומצים בגלל המראה שלי וכן השאלות החביבות של האנשים סביבי. שאלו אותי אם אני בת של עובדים זרים וכשגדלתי אם אני עובדת זרה, אם עשיתי בגרויות, אם אני אעשה צבא, אם אני סינית, יפנית, תאילנדית, פיליפינית, הכל חוץ מויאטנמית. בתכלס חבר'ה אני אודה בזה- לא באמת בא לי לענות על כל השאלות האלה, אני לא אבוא לאדם רנדומלי ואשאל אותו אם הוא מרוקאי. זה לא מנומס חבר'ה!! לא, אני לא מתביישת במדינה ממנה אומצתי אני פשוט לא מעוניינת לענות על החטטנות הזו, יש לי דברים חשובים יותר להעסיק את הראש שלי בהם.
שאלו אותי שאלות פרטיות על האמא הביולוגית שלי, דברים שגם אני בעצמי עוד לא יודעת.. רק אחרי ששאלו דברים כאלה חלק מהאנשים הגיעו להבנה שזה חטטני ואמרו לי שאם אני לא רוצה לענות זה בסדר- אז קודם כל המון תודה על הרשות, אבל לפעמים אני נותנת לכם להבין לבד שהגזמתם. ככה אולי בבנאדם הבא שתחקרו תהיו עדינים יותר וחטטנים פחות. חשוב שתבינו שאם אתם רוצים לדבר עם בן אדם על הפרטים האישיים שלו כדאי שתכירו אותו לפני, תשבו איתו על איזה כוס שוקו ושתספרו על עצמכם דברים המשתווים לפרטיות של האדם השני. כדאי שתכבדו אם בנאדם מסרב לספר לכם מאיפה הוא ולא תכעסו עליו ותגידו לו שאין לו מה להתבייש במקורות שלו כי לי באופן אישי בא להכניס סטירה לבנאדם כזה. אהמ אדון מאבטח ב"לה מאנו".

מישהו זקן ברחוב והמנהלת של בית הספר התיכון שלי (אותו סיימתי) אמרו לי שיש לי מזל שיש לי חבר ישראלי. המבוגר הזקן אמר את זה כי הוא חשב שאין לי אזרחות ושאני איתו רק כדי להשאר בארץ, הוא לא האמין לי שאני יהודייה אזרחית, הוא פשוט לא האמין. הוא אמר לי שרק בגלל שאני יפה אני אהיה קצינה ומניסיוני הצבאי יש המון קצינות לא יפות אבל זו לא הנקודה- העובדה שהוא חושב שנשים מצליחות בחיים רק אם הן יפות שיגעה אותי.
המנהלת שלי אמרה את זה בראיון שעשו לה אחרי שאיזה ילד מטומטם כתב עם לורד על לוקר של אדם רנדומלי את המספר טלפון שלי ושל חבר שלי צייר לב מכוער שבור ולא סימטרי וכתב לצד השם שלי ש"רק השם ישראלי". המנהלת כמצופה גינתה את האירוע, אך לא טרחה לחפש את האשם ככה שיש איזה ילד גזען שמסתובב לו בבית הספר או מחוצה לו (כי כבר עברה שנה מאז) ולא למד שום לקח. לאחר מכן היא ציינה שיש לי חבר נהדר וישראלי. מה הקשר שהוא ישראלי? גם אני נהדרת וישראלית. סורי שרה זה היה מיותר.

בסופר שלי כבר לא פונים אלי באנגלית. בכל סופר אחר מנסים תחילה אנגלית ואחרי שאני עונה תודה בעברית נושמים לרווחה ועונים בעברית. אבל יש את אלה שממשיכים עם האנגלית. לא קשה לנחש שזו לא שפת האם שלהם, אז למה להתעקש? עניתי כבר בעברית ואפילו ברכתי ביום טוב, למה לענות באנגלית? אם בא לכם להתאמן על האנגלית שלכם- סבבה, לא עליי.

הנוער של היום, שיש אנשים שדוחפים אותם להיות חלק מהדור שלי, נוהג בשונה ממנו באופן די מזעזע. ילד בן 13 מרשה לעצמו לפנות אליי בסינית (מרשים שהוא יודע) בטון מזלזל ולגלגני. מי אתה ילד? למה אתה פונה אליי? אני יודעת שזה לא כי אתה נחמד אלא כי אתה מנסה להתגרות בי... למה? זה מה שיעשה לך את הערב על אופנייך החשמליות? זה מיותר תתרכז בגלידה או יותר לדור הזה בכוס הוודקה רדבול שלך. אני באמת רק חלפתי על פניך אז שתוק ותהיה עם חבריך.
המבוגרים שמתחילים איתי במועדון נוהגים באותה הדרך: פונים אליי באמצע המועדון ושואלים אם אני סינית! איזה מין שורת פתיחה זו? היא ממש גרועה! חבר'ה אסייתים זה כמו האשכנזים - ויאטנמי הוא לא סיני כמו שאוקראיני איננו רוסי. וככה עם כל ארץ. ישראלי הוא לא סורי ואיראני הוא לא ערבי (הם פרסים...)

זהו לבינתיים, תהיו בריאים <3
מאיה
  

תחילתה של דרך

הנה פתחתי בלוג, דבר שחשבתי שאני בחיים לא אעשה.
עוד לא נסגרתי עם עצמי מה אני רוצה מהבלוג הזה לייצג. אני חושבת שזה יותר בלוג מעצמי לעצמי. כלומר, אני כותבת את הכל לעצמי בלי צורך ברדיפה אחרי הפרסום של הדברים כמו בפייסבוק או באינסטגרם. פה זה בשביל שזה יהיה קיים.
מידי פעם בעת הצורך שלי אני אעלה תמונה שיר או מחשבה וככה אני אדע שזה נמצא איפשהו בעולם.
הכתב הזה נורא מכוער אבל מסתבר שאין דרך שאני מבינה בה כדי לשנות את זה. אני מניחה שאסתדר.

אז קצת על עצמי:
אני מאיה לבני נולדתי ב10.7.97. כשהייתי צעירה יותר אהבתי לכתוב ב"יומנים פרטיים" בת כמה אני, אבל עם הזמן גיליתי שזה לא אפקטיבי מאחר שאני גדלה בכל שנה.
בעיקרון אני אחרי 12 שנות לימוד (בעיקרון כי עוד לא קיבלתי את התעודה שעברתי אותן בהצלחה) ואחרי שירות צבאי של 9 חודשים. למה רק 9 חודשים? על זה אני אדבר בהזדמנות אחרת.
אני לקראת שנת לימודי משחק שתתחיל באוק'.

פתק קטן לעצמי על נושאים שאני רוצה לכתוב עליהם בפוסטים אחרים: אימוץ, צבא, איפיון בני משפחה, על יובל קצת, חלום טרנס, חברות, קריירה, גול כלכלי, סיפורי סבתא גניה

בזמן שאני כותבת את הפתק הזה לעצמי אני חושבת לעצמי שזה קצת מסוכן לכתוב פה על כל מיני נושאים כי בכל זאת אפשר למצוא הכל ולקרוא הכל שכן אני משתפת אתכם בחיי סיפור אחר סיפור כמו שקוראים לבלוג הקטן שלי. אולי בעתיד כשההווה הנוכחי שלי יהיה רחוק ממני אני אוכל לכתוב על דברים בלי להרגיש רדופה.

אחזור לתיאור עצמי, אומצתי מויאטנם בגיל 3 חודשים ועליתי לארץ גויירתי ואני לחלוטין יהודייה כשרה. אני גדלתי כילדה שחקנית (די מאיה אין מה להתבייש בזה) וכעת אני עוסקת יותר בדיבוב.

במשך חיי גיליתי יותר ויותר בברור כי אני חייה על הקצה כבר 19 שנים. זה התחיל מזה שנולדתי פגה ואז שטף דם במוח, ואז חנק מאמ אנ אמ ואז נפילה על הפרצוף מאופניים ואז תאונת דרכים ואז רכב שהתחכך בי כשעברתי במעבר חצייה על אופניי החשמליים ואז סרטן. אני בטוחה שיש עוד המון דברים שכמעט גרמו לי למות חוץ מכל זה אבל מי סופר.

אני בסה"כ חבילה בגובה 150 ס"מ ו45 ק"ג. יש לי שיער ארוך שחור וציפורניים ארוכות בסה"כ נאמר עליי שאני קטנה עם המון אנרגיה, אני מניחה שזה נכון.

יש לי אמא מיכל ואבא יואב ואחות עדי. אני שלושתרבע פולנייה ורבע עיראקית. אני אלרגית לחתולים כלבים עץ אורן עץ זית, לדשא, ליוד, לנוצות, לג'וקים, לאבק ולקרדית האבק וקינמון נראה לי ששכחתי משהו בדרך.
יש לי סבתא וסבתא מרים ויעקב עטר שהם מכינים אוכל טעים וסבא וסבתא דוד ז"ל וגניה שהיא מכינה אוכל.
יש לי ארבעה בני דודים: הדס עומר ניצן ותו.

מה עוד?
אני אוהבת לשיר ואני יודעת לנגן על פסנתר. אני אוהבת לכתוב ואני אוהבת לקרוא ואני אוהבת לבלות עם חברים.
החברה הכי טובה שלי היא אור. אני לא בטוחה שבא לה שאני אפרסם את שמה המלא אז אני פשוט לא, אבל אני בטוחה במיליון אחוז שהיא יודעת שזאת היא.

מתנצלת שאין המון סימני ניקוד פשוט אני שוכחת כי אני מקלידה ממחשבה ואני לא כל כך רואה מה אני כותבת כי אני מידה 5 במשקפיים ואני לגמרי בלעדיהן.

יאללה חבר'ה אני הולכת לישון. אני לא בטוחה שמישהו רואה את זה בכלל אבל אם כן אז לכו לישון מאוחר כבר.

ותתעלמו משגיאות הכתיב אם הן קיימות, רמת הריכוז שלי ממש ממש לא בשיאה.