אז אחרי שפרסמתי פה את מה שכתבתי ליובל לכבוד חגיגות השנתיים וחצי שלנו אני רוצה קצת לספר עליו.
קצת איך הכרנו, קצת איך אנחנו עכשיו ומה היה קודם.
אז באופן טכני הכרנו לראשונה בטיול שנתי בכיתה י' איפשהו במגדלי דוד. "באופן טכני" כי אני ממש לא זוכרת את זה לעומת יובל שהוא זוכר.
בראייתי הכרנו לראשונה בשיעור מעבדה בביולוגיה. המורה רויטל ציוותה אותנו יחד, כל מה שעבר לי בראש באותו הרגע זה רק לא עם החננות מקדימה. באופן מפתיע במיוחד, באותו שיעור מעבדה ממש נהננו (זה מה שהבנתי ממנו) מה שעורר את תשומת ליבו המיוחדת (כי יש תשומת לב רגילה כמו להקשיב למשהו ויש תשומת לב מיוחד להקשיב למשהו שהוא מעניין אותך פיצוצים ) זה זה שזרמתי איתו על איזה רעיון שהוא הציע: לתלוש לו שערה ולשים אותה תחת המיקרוסקופ שהיה לנו שיעור עליו. אחרי זה הוא אמר שהוא ישמח לעשות איתי את המעבדות הבאות. אני זוכרת שביום שישי שלאחר מכן היה שיעור עם המורה השנייה לביולוגיה איילת בו יובל הציק לי כל השיעור. בסוף השיעור הוא שאל אם הוא יכול את הטלפון שלי, המכשיר. בדיוק עברתי פיגוע פייסבוק קשה מטעם חברתי שחר ככה שקצת חששתי ואז הוא אמר אל תדאגי את יכולה את הטלפון שלי אני פשוט רוצה להתקשר למספר שלי מהטלפון שלך. אחרי זה יצאנו מהכיתה והוא שאל איפה אני גרה עניתי את האיזור שלי והוא הצהיר על האיזור שלו. ואז הוא התחיל ללכת אחריי לשער שלי שזה קצת מצחיק כי הבית שלו בכיוון השער בשני. החמוד הזה היה פשוט קצת מבולבל.
העניין היה שסתיו חברה שלי ממש לא אהבה אותו (עד היום אני לא כל כך יודעת למה אבל זה לא משנה כי היא שינתה את היחס אליו באופן שגרם לי להיות גאה בה). העניין גרם לי קצת לדחות אותו מעליי ולהסתכל על כל דבר שהוא עושה באופן מוזר. ואז יום אחד הוא החליט שאנחנו לומדים יחד למבחן בביולוגיה
אצלי בבית. אני שונאת לארח והוא פשוט קבע את זה! מרוב שהייתי מופתעת פשוט הסכמתי. מיה וסתיו ניסו למנוע את המפגש הזה, אבל הייתי סקרנית לראות מה יקרה במפגש עם יובל ככה שזה פשוט קרה. באותו יום של הקביעה הוא לקח אותי הביתה באוטו שלו והוא הבטיח לי שבפעם הבאה שהוא יסיע אותי זה יהיה בטיול שטח.
בפגישה הזאת למדנו וגם קצת הכרנו אחד את השנייה. השאלה שאני הכי זוכרת היא "איזה מוזיקה את שומעת?" שכן באותו הזמן שמעתי מטאל לייט, דבר שהשאיר עליו רושם טוב לגמרי בטעות.
נהנתי בפגישה הזאת, לא ידעתי מה אני מרגישה כלפיו אבל ידעתי שהוא יהיה חבר טוב שלי בדרך כלשהי.
במבחן ההוא מסתבר שלמדנו בבית שלי את החומר למבחן הבא. כלומר בסיכום היה את החומר למבחן ואת החומר למבחן הבא והתרכזנו בלמידה של חומר שאנחנו לא יודעים כי חשבנו שאנחנו לא יודעים אותו בגלל שלא הקשבנו או משהו. וככה קיבלתי 67. אמרתי לו ש
אני בחיים לא לומדת איתו יותר למבחנים.
אחרי זה הייתה תקופה (אני לא אשכח אותה כי היא כאבה לי במיוחד) שהוא פשוט לא דיבר איתי. הוא לא התייחס אליי במסדרון בבית הספר ולא כשעברתי לידו בקפיטריה. אני לא יודעת למה זה קרה או מה עשיתי שזה קרה כי הוא טוען שהוא לא זוכר שזה קרה. פעם אחת ממש ניפנפתי לו לשלום והוא התעלם. אז פשוט חיכיתי שהוא ישים לב אליי בזמנו הפנוי.
אחרי זה היה מבחן נוסף בביולוגיה. הוא טען שהוא חייב לפצות אותי על הציון שקיבלנו במבחן הקודם (הוא קיבל 76 אם אני לא טועה) סירבתי בנימוס אבל בסוף הסכמתי. אני לא זוכרת כמה קיבלתי במבחן ההוא אבל אני יודעת שאחרי נפגשנו עוד ואחרי כמה פגישות הפסקנו להעמיד פנים שאנחנו נפגשים כדי ללמוד והתחלנו להפגש כדי להכיר.
מקום המפגש האהוב עלינו היה ים, אבל ים בחורף. חול קר זה דבר נפלא. בחורף, חוף הים לא לח ויש רוח קרירה וכיפית.
הנקודה הבאה היא הנשיקה הראשונה שלנו שקרתה סתם ככה ביום בהיר אחד כשהייתי אצלנו בבית. שכבנו על הגב אחד ליד השני במיטה שלו. הוא התקרב אליי ושאל אותי אם הוא יכול לשאול אותי שאלה עניתי לו "כן בטח זה הבית שלך תעשה מה שאתה רוצה." ושאל אותי "את יכולה להסתובב שנייה?" הסתובבתי אליו והוא נישק אותי. אני באותו זמן הייתי קצת מבולבלת ואמרתי לו שאני מצטערת ושזה לא מה שהתכוונתי אליו.
יום תעודות המחצית הגיעו והגעתי אליו אחרי זה, באותו היום הבנתי כבר מה אני רוצה ונישקתי אותו מיוזמתי.
מאז אנחנו יחד- שנתיים וחצי.
חשוב לי להגיד שהוא אדם נהדר. אולי הוא וזמנים אלה לא החברים הכי טובים ולפעמים אני מבינה את ההבנה שנשים מתבגרות מהר יותר מגברים בגללו והוא חוזר מהצבא פעם באף פעם וגם אז הוא עייף והוא יכול לאכול הכל ולא להשמין, אבל הוא גורם לי להיות מאושרת. הוא מדגיש את הייחוד שלי כ"מאיה לבני". אני אוהבת בו את הפרטים הקטנים. אני כל כך אוהבת אותו שלאט לאט אנחנו נהיים קצת בנאדם אחד. הוכחה: יש לו נקודת חן שאני מאוד אוהבת (בהגזמה) כל כך אוהבת שגדלה לי אחת באותו המקום (אם מסתכלים כמו בהשתקפות של מראה).
בזוגיות הזאת למדתי המון דברים, עברתי טלטלות עם עצמי, עברתי טלטלות איתו, עברנו המון דברים ביחד, את הריבים שלנו, את התלונות שלנו, את הסרטן שלי, את הפאקים אחד של השני, את הפרידה שלנו לשבוע, עברנו יחד תקופות של לחץ, של חופש, של געגועים.
עברנו חוויות שאיימו לפריד ביננו.
אבל בכל זאת אנחנו בוחרים בזוגיות שלנו כל יום מחדש, כל שעה מחדש,כל דקה וכל שנייה. אנחנו נלחמים בבעיות כי אנחנו יודעים שזה שווה את זה, כי יש למה להלחם. עשינו דרך לא פשוטה כדי להגיע להיות בני הזוג שאנחנו היום.
אני טיפוס של מערכות יחסים ארוכות כי זו דרך החיים שאני אוהבת. זוגיות זה לא רק כיף ותותים, אם זה ככה סימן שלא נפתחתם זה לזו עדיין באופן שהוא כמעט מלא (אם כן אז סחתיין ודברו איתי עוד חצי שנה \ תזמינו אותי לחתונה שלכם). מבחינתי זוגיות זאת עבודה, מן פרוייקט אינסופי מלא ברגשות וחוויות לפעמים זה כיף ולפעמים זה קשה בטירוף.
בן הזוג שלי לא עושה לי עבודה קלה ואני לא עושה לו הנחות בכלל (יובל לגמרי יעיד על זה אם תשאלו אותו) אבל אנחנו מכילים אחד את השנייה ונותנים מקום אחד לשנייה.
זה פוסט שהוא בעיקר לעצמי, לזיכרון הפרטי שלי. מי שקורא את זה יכול לחשוב שזה סתם קיצ'י או שהוא יכול לראות את זה כסיפור דוקו.
יוש, אני לגמרי אוהבת אותך
זאת שיפה בדרך שלך.
